Sunday, October 4, 2009

KJU Essay: A Brief History of the Use of Direct Observation for the Calendar of Yisrâ’êl

A Brief History of the Use of Direct Observation for the
Calendar of Yisrâ’êl

By Ya`aqov (James) Walker, for the Consideration of the Faculty of the Karaite Jewish University. English quotations from the Hebrew sources are of my own translation.
6th of the Ninth Month, 3319 A.E. (After Exodus)  – 12/5/2008 C.E.


        There are few topics as essential – or as controversial – as the way that a society marks the passage of time. Among the blessings upon the nation of Yisrael is that the Torah was revealed in order to clarify the Way of God in writing, so that we might become a civilization whose principles exemplify His intentions for Mankind. In the course of this essay, we will review several special aspects of the calendar system given to Yisra’êl, beginning with the function of natural observation, and concluding with the concept of the sacredness of time.
      Before examining our own calendar, it is important to admit that for the majority nations around the world, the passage of time is marked by seemingly arbitrary rules when compared to natural events: theirs is a system where years begin in the dead of winter, where months are given names of foreign gods whose duration are fixed without any regard for the condition of the Moon itself, and where days are begun in the darkness of midnight. In contrast, the Torah explains the transition of time in a way that requires no technology at all to understand, and takes very little delay to declare that God Himself used the setting of the Sun in the evening to establish the ending of one day, and the beginning of the next. Only fourteen verses into Parashath BeRêshîth, we read that the visibility of the Sun, Moon, and even stars from Earth’s surface were specifically designed “to divide between the day and the night. And let them be for signs and for mo`adhîm (appointed times, which we will discuss shortly), and for days and years.” [BeRêshîth. 1:14]. History confirms that most of the calendars of the ancient world manage to preserve some elements of this original ideal, but the definitions became increasingly murky, and nations began diverting away by having systems that only use the Moon (such as the Yishmâ`êlî method used by Muslims), or only have regard for the position Sun (as did the ancient Egyptians). Over the course of four centuries of slavery, even our nation needed divine revelation to re-acquaint us with the original way of using both luminaries. Firstly, we see that Mosheh was given especially specific commandments regarding the definition of a day as beginning and ending with the evening sunset when commanding the people regarding the week of Hagh HaMasoth; as it is written: “In the first [month], on the 14th day of the month, at evening you shall eat unleavened bread, until the 21st day of the month, at evening.” [Shemoth 12:18] Next, knowing the Torah speaks in the language of the sons of men, we should note that the Miqrâ uses to the term ‘hodhesh’, meaning ‘newness’, when referring to a month on our calendar – conveying an idea that a month is not simply a rote cycle of 30 or 31 days, but only begins with the direct observation of the first visible edge of the moon from Earth’s surface. Furthermore, unlike a Solar calendar, there are no fixed number of visible new moons that occur within a year, and yet, unlike a purely Lunar calendar, we are given an observable way to know when a new year has begun. As it is written, “And YHWH said to Mosheh and to Âhârôn in the land of Egypt, saying, ‘This month shall be the head of months for you. It shall be the first of the months of the year for you.” [Shemoth 12:1-2], and he goes on to clarify that, “Today, in the month of Âvîv (ripened barley), you are going out’” [13:4]. Since we learn from Shemoth 9:31 that Âvîv is an agricultural term from the Hebrew root for “blossoming”, we are clearly instructed to define the first month of the year as the one in which barley (one of the staple crops of the region of the land of Yisrâ’êl) had already begun to ripen and turn green. From all these examples, we learn that our Creator was careful to establish a system which is simple enough for a child to remember: days end with setting of the Sun, months begin with the earliest visible crescent of the Moon, and years begin with the first crescent moon to be seen after the barley harvest begins to ripen; as it is written: “for the word is very close to you, in your mouth and in your heart, that you may do it.” [Devârim 30:14]
      With an appreciation for the origins of the calendar of Yisrâ’êl, let us consider that those who enter into the Covenant of Sinâi are expected to also observe the holiness of fixed times thorough the week and year. Given the “organic” nature of even the definition of the number of days that will be in a given month, it is easier for us to fulfill the command in Mishlêy Shelomoh 27:1 “Do not boast in the day of tomorrow, because you do not know what a day will give birth to.” Nevertheless, among the many blessed people, places, and things, which are described in the Miqrâ, the first thing which God Himself designated as holy and blessed was the 7th day of the week, as it is written: “And God blessed the 7th  day and made it holy, because He rested (=ki shavath, from the root of Shabbath) from all His work on it, which God had created to make.” [Ber. 2:3]. Throughout the prophets, our irresponsibility to commit to guarding the days of Shabbath and Mo`adhim came to a dramatic ultimatum: “But if you will not listen to Me, to make the day of Shabbath holy, and to not carry a burden and enter at the gates of Yerûshalem on the day of Shabbath, then I will ignite a fire in her gates. And it shall consume the palaces of Yerûshalem; it shall not be put out.” [Yermeyâhû 17:27] The lack of concern over the importance of holy days led to 70 years of captivity and destruction, but also led to a renewed hope among the leadership of our nation that – just as YHWH has proven faithful to his promise to punish those who violate Shabbath, so too we can trust Him to fulfill the ultimate goal of Shabbath: to spend a full day worshipping our God in peace and without the distractions of everyday life. In the course of guarding the Shabbath from desecration, some Qârâ’î schools of interpretation (such as that of the Âvlêy Siyôn), made sure that their students would even keep their distance from Rabbanite synagogues on Holy Days, as we read in Hakham Sahl ben Masli’ah’s famous letter: “Nor could the Karaites hold an assembly with him (Sa`adhyâh HaGâ’ôn) on the Shabbath, because of the lamps burning in the synagogue.” Regardless of whether a Karaite student would go to such lengths to avoid becoming complacent with Rabbinic practice, history has shown that Jews who take Shabbath seriously are far less likely to become assimilated into the surrounding culture, and we are given every reason to be confident that in the future, the entire world will appreciate the blessings of Shabbath and will learn from those who keep it presently regarding the proper way to worship the Most High God. As it is written: “And it will be, from new moon to its new moon, and from Shabbath to its Shabbath, all flesh shall come to worship before Me, says YHWH.” [Yesh`ayâhû 66:23]

Thursday, July 2, 2009

מתי בדיוק אתה קובע את כניסת ויציאת השבת? (When exactly do you determine the beginning and end of Shabbath?)

[מקור/Source: http://www.karaim.net/modules.php?name=Forums&file=viewtopic&p=20955&highlight=&sid=16fa272d392f1f5cdb6191e1c3d3b831#20955]


 שלום רב לכם, עמרי־שרת וערן היקרים!

בשם יה׳ נעשה ונצליח –

אתם שאלתם על הגדרת הערב...


עמרי_שרת כתב:
יעקב, יישר כח על תשובתך המפורטת.
לא הבנתי דבר אחר -
מתי בדיוק אתה קובע את כניסת ויציאת השבת?
שקיעת החמה? צאת הכוכבים? החשכה?
נאמר "מערב עד ערב" - מהו ערב? מתי הוא מתחיל? ומה עם המונח התנכי "בין ערביים"? הם יש ללמוד ממנו שיש שני ערבים?



yoras כתב:
מתי מתחיל יום ומתי הוא מסתיים ? שאלה טובה.

שמתם לב שבעמוד הראשי, בצד שמאל, יש את זמני כניסת השבת ?
מה שמוזר בעיני הוא שגם אצל הקראים השבת היא 25 שעות, כמו אצל הרבניים.
למה?
(את הנימוקים הרבניים אני מכיר. מה הנימוק הקראי ?)


אני חושב שהחכם הקראי משה בן מנחם בשייצ׳י כתב יפה על העניין הזה בספר המצוות שלו, «אדרת אליהו» הנמצא בספריה האלקטרונית באתר זה.

בדף א, תחת ענין קדוש החדש, פתח ספרו עם 2 פרקים על הגדרות של יום ולילה, ערב ובוקר. אעתיק בשבילכם כל פרק א, וחצי פרק ב׳ (החלק שמפרש את משמעות הערב)׃


    הפרק הראשון – בהבדל היום והלילה

    אמרו קצת מן הכמים שהמבדיל בין היום והלילה הוא השמש לבד,וקצתם אמרו הכוכבים לבד׃ שנאמר «לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה» (בר׳ א׃י״ד). והחכם רבינו לוי ב״ר [בן רבי] יפת נ״ע [נוחו עדן] אמר שהשמש מבדיל בין היום והלילה בביאתו, מפני שהשמש הוא (הערה, החכם יתיחס לשמש בלשון זכר לאחר מכן) סימן שבו יבדל הלילה מהיום בזריחתו שהוא עת עלייתו והתקרבו אלינו. אמנם שיהיה סימן בין היום והלילה בביאתו שהוא באפיסתו (כל̣ומר, היעדרותו) והסהתרו (כלומר, היותו נסתר) והתרחקו מאלינו. א״א (אחרים אומרים? אי אפשר?) מפני שיתחייב עלינו גם כן בירח שיהיה סימן באפיסתו ואם כן יהיה הירח הישן סימן לראש החדש. וזה אי אפשר כי ממלת «חדש» יודע המכוון כמו שיתבאר. אמנם הטוב והישר הוא שיהיה השמש בזריחתו סימן להתחלת היום והיראות הכוכבים סימן להתחלת הלילה, שנאמר (ירמ׳ לא׃לד), «נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים» לממשלות בלילה, אמנם מה שאמר הכתוב (ויקרא כב׃ז) «וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, וְטָהֵר», הכוונה בזה היא גם כן בעד הכוכבים כי בביאת השמש יראו הכוכבים אע״פ שלא יראו כלם מפני ניצוצי השמש אשר באופק יראו מקצתם, ואע״פ שמקצתם יראו ועדיין השמש לא בא אין אורם חזק כאשר יהיו בביאתו. ואלה הכוכבים לא יראו אותם אלא חזקי הראות. ומן הראוי גם כן שיהיה הבדל היום מהלילה בכוכבים, ולא בביאת השמש מפני שביאת השמש הוא קשה להודיע במקומות העמוקות מפני שהאופק הוא קשה שלהם בלתי נראה אלא ממקום גבוה, ואפשר שיראה להם שבא השמש והוא עדיין לא בא. ומפני ששני הסימנים תכליתם אחת על כן צוות הלנו התורה בשניהם אמנם הראוי הוא שיהיה האות והסימן בדבר מן הדברים בחידושו לא באפיסתו והיעדרו. סוף דבר, הבדל היום מהלילה הוא בזריחת השמש והראותו וחידושו אצל רואיו והבדל הלילה מהיום בהראות הכוכבים וחידושם אצל רואיהם.



    הפרק השני – בערב ובבקר.


    [קצת] מן החכמים אמרו שהערבים שלשה׃ האחד מתחילת ביאת השמש עד סופו.והערב השני מן ביאת סופו עד ביאת נגהו, וזהו שעה ושליש שעה כפי מה שדקדקו המזלות (כלומר, הקונסטֶלציות), שאחר ביאת השמש ישארו ניצוציו ויאירו שעה ושליש שעה, וייקרא ”נשף הלילה”. והערב השלישי הוא תחילת החשך, ויש מהם אמרו שהלילה תיקרא ”ערב”. ומהם אמרו הערב האחד הוא ביאת השמש, והשני ביאת נגהו, והשלישי תחילת הלילה. וההפרש בין הדעת הראשון והאחרון כי לפי דעת הראשון יש רוחב בזמן הערב בעצמו, ומה שבין הערביים אין לו רוחב. ומהדעת האחרון יראה שאין רחב בערב בעצמו אמנם שבין הערביים יש לו רחב. ומהם אמרו שהערביים שניים לבד׃ האחד ביאת השמש, והשני החשך. ואמרו כי באמור הכתוב «בין הערבים» הוא כמו שיאמר ”בערב” עד שישווה מאמר «שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח, בָּעָרֶב: כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ» (דב׳ טז׃ו) עם מאמר «בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח» (ויקרא כג׃ה) וכו׳, וזה כדי שיהיה בעת אחת, ומהם אחמרו כי תחילת הערב ממחצית היום אל מחצית הלילה וכן הבקר ממחצית הלילה אל מחצית היום וזה כדי שיהיה הפסח נשחט אחר חצי היום, וזה להם לטעות מפני שיתחייב לפי דעתם שיקריבו עולת הערב אחר חצי היום מפני שכתוב «אֶת-הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם» (שמ׳ כט׃לט), וכן גם כן שידליקו הנרות אחר חצי היום כי כתוב «וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם» (שמ׳ ל׃ח) ובעת ההיא ג״כ [גם כן] יוציאו הטמא מטומאתו, ואל זו הדעת נטה החכם ר׳ שלמה הצרפתי וכבר השיב עליו ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל והחכמים. וכל זה יתבאר במצוות הפסח בעזרת הש״י [השם יתברך] והחכם ר׳ לוי אמר שהדעת הראשון הוא יותר נכון לפי מאמר הכתוב כי צריך שיהיה זמן רחב בין הערב הראשון והאחרון שהוא שעה ושליש שעה ויותר כדי שישחטו הפסחים ככתוב «וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם» (שמ׳ יב׃ו), וזה העת גם כן ייקרא ”ערב” שנאמר «שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח, בָּעָרֶב» (דב׳ טז׃ו). סוף דבר פסקו החכמים שהערבים שלשה וכן הוא נראה גם כן מדברי ראב״ע [רבי אברהם אבן עזרא] ז״ל, ואף על פי שטוען על מאמר חכם אחר שהביא ראיה שהערבים שלשה מפסוק «עד הערב» השלישי אינו טוען על הדעת הזאת אמנם אומר שהטענה שהביא אינה טענה כפי מה שייראה מפשתי הכתוב.


ובכן, ניתן להבין את העניין ככך – מנהג ישראל הוא לא לעשות כל מלאכה ביום ערב שבת לפנות ערב עד מוצאי שבת בצאת הכוכבים. אם אתה מעוניין בהגדרתו המילולית, הערב מתחיל בדיוק בשקיעת השמש תחת האופק, כי השמש מושל ב«יום» והירח והכוכבים מושלים ב«לילה», ותופעת הערב היא גבולה בין סיום יום אחד לתחילת יום מחר.
אני מקווה שמה שכתוב לעיל יועיל לכם בלימודיכם...

בברכה,


–יעקב וואלכר